בעידן שבו אמון הציבור בשפל חסר תקדים, דווקא הכנסת – מוקד קונפליקטים מתוקשרים יכולה להפוך לחלוץ של שיח ציבורי אחראי. איך זה יכול להיראות, ומה נדרש לשם כך?
אי אפשר לדבר על שינוי תרבות השיח בישראל מבלי להתעכב על המקום שבו מתקבלות ההחלטות החשובות ביותר: הכנסת. במשך שנים, המליאה ווועדות הכנסת הפכו לזירה של השמצות, הקנטות, וסערות תקשורתיות. לא פעם נשמעו טענות שהכנסת משמשת "מראה מעוותת" של החברה הישראלית. אבל אולי דווקא בגלל זה, יש לה הזדמנות נדירה לשמש דוגמה. במאמר הזה, השמיני בסדרת המאמרים של "ביחד נשנה", נציע כיצד הכנסת יכולה ליישם בפועל את עקרונות האמנה האזרחית ולשמש מגדלור מוסרי, תקשורתי וערכי לכל המערכות הציבוריות במדינה.
כחלק מיישום האמנה האזרחית לשיח ציבורי אחראי, נדמה שאין מקום ראוי יותר להתחיל בו מאשר בית המחוקקים עצמו. הכנסת, על שלל סיעותיה, עמדותיה והיצרים המלווים את פעילותה, יכולה דווקא משום כך לשמש סמל של תקווה. במקום שבו מתקבלות ההחלטות, יש מקום גם לקבוע את הטון. חתימה של כלל חברי הכנסת על האמנה, תוך התחייבות אישית לנהוג בהתאם לעקרונותיה לא תהיה רק הצהרה, אלא גם התחייבות מוסרית שמייצרת סף חדש להתנהלות ציבורית במדינה דמוקרטית.
כדי להבין את גודל הפוטנציאל, צריך להיזכר שבתפקידה החוקתי, הכנסת אינה רק גוף מחוקק, אלא גם גוף מפקח, מייצג וסמלי. הכנסת מבטאת את ריבונות האזרחים, ולפיכך כל שיפור בתרבות השיח בה עשוי להשפיע באופן נרחב על השיח הציבורי כולו. הכנסת מחזיקה בכלים רבי עוצמה לקביעת נורמות: חקיקה, תקנון פנימי, שידורי מליאה, חשיפה תקשורתית, וכלים של סנקציה ציבורית. ברגע שמובילי הדעה שנבחרו על-ידי הציבור יאמצו כללי שיח ברורים, ממלכתיים, ראויים, המסר יחלחל לכל מקום: לתקשורת, לרשתות, לשלטון המקומי, לבתי הספר, ואפילו לשולחן שבת בבתים בישראל. הרציונל פשוט – אם בכנסת מתנהלים אחרת, אין יותר לגיטימציה לבריונות מילולית מחוץ לה. אבל כדי להגיע לשם, לא די ברצון טוב. נדרשת פעולה מוסדית.
השלב הראשון, כפי שהצגנו במאמרים הקודמים, הוא עיגון העקרונות של האמנה האזרחית. במסגרת התקנון הפנימי של הכנסת יש מקום לגבש כללי אתיקה עדכניים לנבחרי ציבור שיתמקדו לא רק בניגוד עניינים או התבטאויות גזעניות חמורות, אלא גם באיכות השיח: הקשבה, דיוק, תרבות דיבור, אי הפצת מידע כוזב, ואי הסתה. כיום, מוסד ועדת האתיקה של הכנסת עוסק בעיקר בענייני משמעת וחריגה מכללי ההתנהגות, אך כמעט ואינו עוסק בנורמות של שיח. הרחבת סמכות הוועדה, או יצירת גוף מלווה חדש שיפקח על השיח של הח"כים עצמם, יוכלו להוות מהלך פורץ דרך. ניתן לדמיין הקמה של יחידה עצמאית שתעבוד בשיתוף פעולה עם גורמי מחקר, אתיקה ופסיכולוגיה, שתמדוד את איכות השיח לפי קריטריונים ברורים: כבוד הדדי, התרחקות מהכללות, אי-הפעלת דה-לגיטימציה, נכונות לשמוע גם עמדות שונות, ועוד.
חשוב להדגיש: אין מדובר כאן בצנזורה או בהגבלת חופש הביטוי. שיח נוקב, ביקורתי ולעיתים אף קשה הוא חלק בלתי נפרד מהדמוקרטיה. אך בין שיח חופשי לבין אלימות מילולית, בין חוסר הסכמה לבין דה-לגיטימציה, עובר קו ברור. הכנסת, כמוסד המחוקק, יכולה להיות הראשונה שמציבה את הקו הזה- לא רק בנורמות, אלא גם בהתנהגות.
תחילה, ניתן ואף רצוי שתהליך האימוץ יובל על ידי דמויות סמליות כמו יו״ר הכנסת או נשיא המדינה, שיובילו שיח ציבורי בנושא, יקיימו ימי עיון וסדנאות לחברי הכנסת, ויקבעו תאריכים ייעודיים בהם יוקדש דיון פרלמנטרי לסוגיית השיח הציבורי. כך תעבור האמנה מתודעה כללית להטמעה עמוקה בנורמות הכנסת. בנוסף, ניתן להקים פורום פרלמנטרי ייעודי לנושא, אשר יורכב מנציגים מכלל הסיעות, וישמש גוף מייעץ ליו"ר הכנסת בכל הנוגע להובלת תרבות שיח אחראית. הפורום יעקוב אחר ההתנהלות הציבורית והתקשורתית של חברי הכנסת, יציע תגובות לאירועים חריגים, ויוביל גיבוש המלצות למדיניות כוללת בנושא.
אחת הדרכים הנוספות שבהן הכנסת יכולה להנכיח את מחויבותה לשיח אחראי היא באמצעות שילוב של כללי השיח בתהליכי החונכות לחברי כנסת חדשים. בדומה לערכי יסוד בנושאי טוהר מידות, כללי אתיקה וחובת ניגוד עניינים, גם תרבות שיח אחראית יכולה להיות חלק מהבסיס שמקבל כל נבחר ציבור עם כניסתו לתפקיד. בכך, ניצור רצף תרבותי שלא תלוי בזהות הקואליציה, אלא ב-DNA של המערכת הפרלמנטרית.
מעבר לכך, הכנסת יכולה להקים גוף עצמאי של ביקורת פנימית, שיבחן אחת לרבעון את עמידת הח"כים בעקרונות האמנה. הגוף יפיק דוחות פתוחים לציבור, יציג מדדים איכותיים וכמותיים למשל מספר הפעמים שבהם חבר כנסת נקט בלשון מקטבת, התפרץ לדבריהם של אחרים או לחלופין, מקרים של שיתופי פעולה חוצי מפלגות. דוח זה יהפוך לכלי בידי הציבור, התקשורת והח"כים עצמם.
רעיונות כאלה כבר קיימים בעולם: בארה״ב, למשל, קיימים כמה כלי ניטור שבוחנים את סגנון הדיבור של חברי קונגרס ואת נכונותם לחצות את הקווים המפלגתיים. כלים כמו Bipartisan Index או Civility Scorecards משמשים את הציבור כדי להחליט במי לתמוך, על בסיס סגנון ההתנהלות ולא רק העמדות הפוליטיות. בישראל ניתן לפתח מערכת דומה מבוססת בינה מלאכותית וניתוח שיח שתנטר את התנהלותם הציבורית של נבחרי הציבור ותספק תמונת מצב עדכנית ורחבה. נתונים כאלה יכולים להתפרסם אחת לרבעון באתר הכנסת, ויונגשו לציבור גם דרך יישומון טכנולוגי פשוט שיאפשר למצביעים לעקוב אחרי נציגיהם. הכנסת יכולה להוביל את הפיילוט של מערכת כזו, ובכך להפוך למודל גם לרשויות אחרות, לתקשורת, ולמוסדות החינוך.
מעבר לכלים הפורמליים, יש לכנסת תפקיד חינוכי. הכנסת יכולה להכניס לתוך מערכת החינוך את המסר ששיח ערכי מתחיל בבית המחוקקים. סיורים מודרכים, חומרים לימודיים, תוכניות חינוכיות, כולם יכולים לקשור בין דמוקרטיה לבין שפה, הקשבה, ואחריות אזרחית.
לבסוף, הכנסת יכולה לאמץ מדיניות פנימית של מתן תמריצים חיוביים. לדוגמה: הובלת תחרות בין סיעות הכנסת על "הסיעה הממלכתית ביותר, לא המקטבת ביותר", הכרה פומבית בח״כים שמובילים מהלכים חוצי מפלגות, שיוזמים שיתופי פעולה ערכיים, או שמספקים תגובות מדודות ומכבדות גם בעת מחלוקת. תמריץ מוסרי כזה דוגמאת קמפיין פרסומי עשוי להשפיע לא פחות מענישה, ולייצר תחרות חיובית על הובלת שיח אחראי.
לסיכום, הכנסת לא רק יכולה, היא חייבת להיות הראשונה שנושאת את דגל השיח האחראי. היא המקום שבו מתגבשים החוקים, מתעצבות נורמות, ומועברים מסרים לעשרות מיליוני אזרחים. דווקא משום שהיא מלאה בזרמים מנוגדים, דווקא כי יש בה מחלוקות מהותיות, עליה להוביל את הדרך, כדי להוכיח שהשיח הוא כלי לגישור, לא לשיסוי. על כן, אנו קוראים לחברי הכנסת מכל קצוות הבית, לקואליציה ולאופוזיציה, להתעלות מעל המחלוקות, ולחבור יחד לקידום האמנה האזרחית כצעד ראשון לבניית אמון.
במאמר הבא נביט אל שתי זירות שמשפיעות בעוצמה על התודעה הציבורית – מערכת החינוך והתקשורת. אלה המקומות שבהם מעוצבים הערכים, מגובשת השפה, ונרקמת הזהות של הדור הבא. נבחן כיצד ניתן להטמיע את ערכי השיח האחראי מגיל צעיר, דרך מוסדות החינוך, ואיך לתרגם אותם לכלים מעשיים גם בתקשורת ההמונים – כדי ליצור סביבה ציבורית שמבוססת על כבוד, הקשבה ואחריות.
